בשנותיי כמורה בכיתות תקשורת גיליתי שבתלמידים שלי גלומים כישרונות יוצאי דופן שרק מחכים להתגלות. אספר לכם את סיפורו של אחד מהתלמידים בכיתתי. אורי (שם בדוי) הגיע לכיתה לאחר מספר בתי ספר, מדובר על ילד בעל דמיון מפותח ורצון ליצירת קשר עם סביבתו, ההסתגלות שלו לכיתה לא הייתה פשוטה ועד מהרה התגלה קושי בתחומים שונים. מצד אחד הוא לא הקשיב לכללים של הכיתה, התקשה לשבת בשיעורים ולבצע משימות ואף קילל את סביבתו ונהג במקרים מסוימים באלימות, מצד שני מדובר על נער צעיר בעל רגישות רבה לסביבתו ותחומי עניין מרתקים, ממש איש שיח.
אורי אתגר אותי מבחינות רבות, התנהגותו הייתה לעיתים קיצונית אך יחד עם זאת הוא חדר לי ללב והאמנתי בו. בהדרגה חקרתי את תחומי העניין שלו, חדשות ומוזיקה, גיליתי שהוא זוכר יוצרים ושירים ויודע לשנן פרטים אקטואליים ממהדורות החדשות. ניסיתי להשתמש בידע שצברתי בכדי לדרבן אותו ללמוד, להקשיב ובעיקר להבין שאני כאן בשבילו על אף התנהגותו.
עולמו הפנימי הסוער לא אפשר לאורי לממש את כישרונותיו, אך הנה הגיע טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. במהלך הטקס ניתנה הזדמנות לאורי לשיר קטע מתוך שיר של אביב גפן, הוא עלה לבמה, עמד נרגש ודמעה ירדה על לחיו. אורי הצליח לשיר את קטע הסולו, על אף שהתרגש והתקשה לשמור על ארשת פנים תואמת. כל הקהל התרגש וחלקו אף בכה במהלך הסולו, הנה הוא שביום יום לא קל לו ואף מאתגר עומד על הבמה ושר. אורי ירד מהבמה ורץ לחבק את מנהלת ביה"ס והצוות. לאחר הסולו הוא הלך במסדרונות ביה"ס כמנצח, תלמידים ומורים בירכו אותו והוא התקשה לשמור על רגשותיו והתרגש על עמקי נשמתו.
אני כותבת שורות אלו ועוברת בי צמרמורת, תודה אורי שלימדת אותי להאמין בך!!!
